הסיפור של דן (שם בדוי)

​

דן פנה אליי בשיחת טלפון דרמטית, עם קול שנשבר בין כאב לכעס. הוא גילה שאשתו בוגדת בו. היו לו צילומי מסך, ראיות חותכות, והוא היה נחוש להגיש תביעה בבית הדין הרבני – להוכיח את בגידתה ולוודא שהיא תאבד את כתובתה.

 

אבל כבר מהשיחה הראשונה היה לי ברור שדן לא רק פגוע. מאחורי הכאב עמד גם חשש עמוק: הוא דיבר שוב ושוב על הילדים הקטנים שלו, על הרצון להישאר קרוב אליהם, על הדאגה להם. הבנתי מיד שהילדים הם המוקד, ושבעיניו הם חשובים יותר מכל מלחמה.

 

הסברתי לדן שהליך בבית הדין הרבני יכול להיות מורכב, במיוחד כשהילדים כל כך קטנים. במקביל, גיליתי שאשתו כלל לא מתכוונת להילחם. היא כבר הסכימה לוותר על הכתובה ורק רצתה לסיים את הדברים במהירות ולהגיע להסכם.

עם כל הצער והכאב שדן נשא, הייתי חייבת לומר לו את האמת – שאין טעם להמשיך עם תביעה ולנסות להוכיח בגידה. להתמקד בבגידה פירושו להישאר לכוד בכאב, והילדים – הדבר החשוב לו מכל – עלולים להיפגע מההליך המשפטי ומהמתח בין ההורים.

 

במקום זאת, התחלנו לעבוד על הסכם גירושין הוגן ומכבד, שהציב את טובת הילדים במרכז. בהסכם נקבע שדן יישאר בבית המשפחה, ירכוש את חלקה של אשתו, והיא תעבור לדירה אחרת. כמו כן, הוסכם שדן לא יצטרך לשלם מזונות ילדים, כאשר יגיעו הילדים לגיל 6, בזכות חלוקת זמן שווה והשתתפות ישירה בהוצאותיהם.

בתוך זמן קצר, הגירושין הסתיימו בצורה מכובדת וללא קרבות מיותרים. דן נשאר קרוב לילדיו, שמר על ביתם המוכר, והחל לבנות את חייו מחדש.

 

הגירושין של דן הוכיחו שעם כל הקושי והכאב, ניתן לבחור בדרך אחרת – דרך שמכבדת את הילדים ואת העתיד שלהם. במקום להתמקד בעבר ובפגיעה, אפשר להתמקד בעתיד וליצור חיים טובים יותר, נקיים ממלחמות, לכל הצדדים